באר שבע על סוטה ל״ט

1 כיון שנפתח ספר תורה כו'. נ"ל שאין ר"ל מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות בתורה דהכי מוכח מקרא דיליף ליה מיניה ובפתחו עמדו כל העם ופרש"י ובפתחו כשהתחיל. וכי תימא לרש"י גופיה מנין דילמא ובפתחו פירושו כפשוטו מעת שנפתח ממש. י"ל דסברא הוא כיון שרבה בר רב הונא מפרש עמדו שתקו ואין צורך בשתיקה מעת שנפתח הספר ממש אלא מעת שהתחיל הקורא לקרות בתורה כיון שכל עצמה של השתיקה אינה אלא מטעם שיהו הכל שומעין ומשיאין לבם למה שהוא קורא ותדע מדקאמר אח"כ רבי זירא אמר מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה והתם ודאי מעת שיתחיל הקורא לקרות בתורה קאמר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר כו' וכתב רבינו יונה ז"ל בפ"ק דברכות דאע"ג דמותר לצאת בין גברא לגברא מ"מ לדבר בינתים אסור ודקדק כן מדאמר הכא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואע"פ שסוגרים הס"ת בינתים אפ"ה אסור שלא אמרו כל זמן שפתוח אלא כיון שנפתח דמשמע דמשעה שנפתח הפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה ע"כ. ואין זה מוכרח דכשם דאין אסור לספר מעת שנפתח ממש בפעם הראשונה כמו שהוכחתי ולא חיישינן שמא ימשוך הדבור אף בשעה שקורין ה"נ בין גברא לגברא ודוחק לחלק ולומר דשאני בין גברא לגברא שכבר התחיל האיסור לספר ומיהו נכון לחוש לדברי רבינו יונה ז"ל וכן אני נוהג אע"פ שמדינא נ"ל מה שכתבתי:

2 אסור לספר אפילו בדבר הלכה הקשו התוס' דהא אמרינן בפ"ק דברכות רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו ומצינן למימר דמהדר אפיה שאני כו' הרא"ש בפ"ק דברכות סותר תירוץ זה דא"כ ה"ל לאתויי מילתא דרב ששת הכא לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי והוא תירץ בענין אחר הא דקאמר הכא אסור לספר היינו דוקא בקול רם לפי שהוא מעכב את אחרים מלשמוע אבל בלחש שפיר דמי והא דמהדר אפיה ה"ה אי לא הוה מהדר אפיה מצי למגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ס"ת שרי והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו בגרסתו. ותמיה אני על הרא"ש ז"ל הלא גם על תירוצו ועל כל התירוצים הנאמרים בענין זה נופלת זאת הקושיא דה"ל לאתויי מלתא דרב ששת הכא לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי. ובעל הלכות גדולות תירץ בענין אחר דהא דאמר הכא אסור לספר הני מילי בדליכא עשרה דצייתי לס"ת אבל אי איכא עשרה דצייתי לס"ת שפיר דמי. ורבנו יונה ז"ל תירץ בענין אחר שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לגרוס ומתחיל לגרוס מותר אפילו לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה כו' ולהכי רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס ולמה היה צריך להודיענו שהיה חוזר פניו אלא ודאי ר"ל שקודם שהתחילו לקרות בס"ת היה מראה עצמו שלא היה רוצה לשמוע ס"ת כו' ואפשר דלזה נתכוונו התוספות דהכא שכתבו דמהדר אפיה שאני והדבר פשוט שכל מיני התרות אלו שכתבו הפוסקים להקל בשמיעת קריאת התורה אינם ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוין ולשמעה מפי הקורא:

3 כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו כו'. פרש"י אמר לי רבי אם נטל ידיו שחרית כו' עד דמייתי לה התם אברכת המזון כך כתבו התוספות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא היאך אפשר לומר דמייתי לה התם אברכת המזון שהרי איתא התם אחר סיום הך מימרא שלש תפיסות הן כו' א"ר יוסי ברבי בון כל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי הוה מייתי לה התם אברכת המזון א"כ כבר סעד ומאי דהוה הוה אלא בעל כרחך צריך לומר דתכף לנטילת ידים ברכה דיליף לה התם מקרא שאו ידיכם וברכו אברכת המוציא קאי ובנטילת ידים שלפני הסעודה קאמר וכך כתב בהדיא הטור א"ח והגהות מיימון וה"נ מסתברא דבנטילה שלפני הסעודה משתעי קרא שהיא בנשיאת ידים לאפוקי נטילה שלאחר הסעודה היא להפך בירידת ידים למטה כדאיתא לעיל בפ"ק א"ר חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה גם מה שדקדקו תיפוק ליה משום דברי תורה שצריך ליטול ידיו כדאמרינן בפ"ק דברכות כו' יש לדחות ולומר דאפשר דנפקא מינה להיכא דנטל ידיו שחרית והסיח דעתו דלר"ת אינו צריך ליטול ואפילו לק"ש כיון שאינו יודע להם שום טומאה אוקמינהו אחזקתייהו א"נ נפקא מינה להיכא דלא משתכחי מיא דלק"ש ולתפלה מקנח ידיו בכל מידי דמנקי כדאיתא בפ"ב דברכות ואלו לנשיאת כפים אי לא אשכח מיא ליטול ידיו אינו נושא את כפיו וגם מ"ש ושעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין כל הסמיכות שהיו שם כו' קשה לי מאי הוצרכו ללמוד שיעור תכיפה לנטילת ברכה מתכיפת סמיכה לשחיטה שהרי שיעור תכיפת נטילה לברכה מבואר באר היטב בריש פרק שלשה שאכלו שהוא כדי נטילת ארבעה אנשים ואם שהה יותר מקרי הפסק והא ודאי שאין אלו שני שעורי הפסקה מכוונים על זמן אחד דאיתא התם מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעין אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת וכו' ע"כ. וכתבו גדולי הפוסקים ובכללם הרשב"א בחדושיו וז"ל בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול וכו' כל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא קיימא לן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה כדי שיעיין בברכה בעוד שהאחרים נוטלים ידיהם וכדאמר רב חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך ושיערו חכמים שבנטילת ידים הארבעה יש לעיין בד' ברכות של מזון וכן נמי בשעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה ושמעינן מינה דהא דאמרינן תיכף לנטילת ידים ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר למיפסק ממש בכדי לא מפסיק אלא תיכף לנטילת ברכה עכ"ל. ואפילו אם תימצי לומר שלא כתבו כן התוספות אלא דוקא לענין תכיפת נ"י לברכה של כהנים מ"מ אכתי קשה שהרי לא ידעינן שצריך להיות תיכף לנטילת כהנים ברכה אלא מן תיכף לנטילה ברכה הנזכר גבי ברכת המזון כמו שכתבו התוספות עצמם א"כ טפי ה"ל למילף שיעור תכיפת נטילת כהנים לברכה מן שיעור תכיפה המפורש גבי תכף לנטילת ברכת המזון. ושמא י"ל דהתוספות ס"ל כדעת הרמב"ם שפסק בפ"ז מהלכות ברכות כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה אפילו הם מאה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטלו האחרים ולא פסק כההיא ברייתא דלעיל דבפ' ג' שאכלו משום דס"ל דמתניא דוקא בימיהם כיון שנטל זה את ידיו מיד מסלקין השלחן מלפניו וכדפרש"י אבל השתא שאין מסלקין השלחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו אם הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות ולהכי לא למדו התוס' שיעור תכיפת נטילת כהנים לברכה מההיא ברייתא דלעיל דבפרק שלשה שאכלו וצריך לי עיון:

4 לברך את ישראל באהבה. וא"ת באהבה היכא כתיבא או רמיזא בתורה. וי"ל דכתיב אמור להם מלא ואמרו במדרש תנחומא ובמדרש רבה דלהכי כתיב אמור מלא אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכין אותם באנגריא ובבהלות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם כו' והיינו באהבה כלומר בכל לב כן נ"ל:

5 כי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר כו'. כתבו התוספות בשאלתות פרשת ויקח קרח כתוב כהן שהמיר לא ישא את כפיו דגרע מהורג את הנפש ורגמ"ה השיב בתשובותיו שישא כפיו כו'. טענות שתי סברות אלו כתובים באורך בתוספות בפרק בתרא דמנחות ובפרק בתרא דתענית ובמרדכי בפרק הקורא עומד ואין כאן מקום להאריך:

6 עד שיכלה דבור מפי הקורא. פירש הר"ן דבור של קריאת כהנים ואחרים פירשו שמקרים היו הכהנים כדי שלא יטעו שהיה ש"ץ קורא לפניהם כל תיבה ותיבה ואין הכהנים רשאין להתחיל אפילו בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות וכל שכן באידך עד שיכלה דבור מפי הקורא ע"כ וכולהו פירושי הלכתא נינהו:

7 ואין הצבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה כו'. אגב גררא דאינך נקט לה דהא בכל הברכות הדין כך:

8 ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת כו'. קשה בעיני שמאחר שאין הכהנים רשאין להתחיל אפילו בתיבת יברכך עד שש"ץ מקרא אותם תחלה א"כ מאי עד שיכלה אמן מפי הצבור דקאמר הא אף לאחר שיכלה אמן מפי הצבור אינם מתחילים אלא המקרא הוא מתחיל ולדעת הרמב"ם שאין ש"ץ מקרא להם תיבת יברכך אתי שפיר וה"ק אחר שברכו הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן אינם רשאים להתחיל בברכה אחרת דהיינו יברכך עד שיכלה אמן שעונין אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן מפי רוב הצבור אבל לדעת המפרשים שסוברים שגם יברכך אין אומרים אותו הכהנים עד שש"ץ מקרא אותה צריך לפרש דברכה אחרת דקאמר היינו מה שאומרים רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו וכו' וקאמר שאין הכהנים רשאין להתחיל אותה עד שיכלה אמן מפי הצבור כך כתב הרב מהרי"ק ז"ל ואין דבריו נכונים בעיני דמה שאומרים הכהנים רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו כו' אין זה נקרא ברכה כלל שאין בה לא שם ולא מלכות אלא תחנה ובקשה בעלמא היא וכתב עוד ותמהני על הר"ן שפירש ואין הכהנים מתחילים בברכה אחרת כגון יאר ישא עד שיכלה אמן מפי הצבור ועל אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא כתב שיש מפרשים שמקרים היו הכהנים כדי שלא יטעו ואין הכהנים רשאים להתחיל אפילו בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות וכ"ש באידך עד שיכלה דבור מפי הקורא ולפי אותם מפרשים אי אפשר לפרש דאין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור היינו ברכת יאר ישא דהא אף לאחר שיכלה אמן מפי הצבור אין הכהנים מתחילין אלא המקרא. ויש לדחוק ולומר דאין הכהנים רשאים לאו דוקא והוי כאלו אמר אין המקרא את הכהנים רשאי להתחיל בברכה אחרת דהיינו יאר ישא עד שיכלה אמן מפי הצבור. ועוד י"ל שמה שכתב אין הכהנים מתחילים בברכה אחרת כגון יאר ישא היינו לפי מאי דמשמע מפשטא דגמרא שלא היו מקרין את הכהנים מלה במלה מדלא הזכירו כן בשום מקום והא דאמרינן בספרי שהחזן אומר אמרו איכא למימר דהיינו לקרות להם כהנים אבל לא להקרות מלה במלה וכן משמע שהוא דעתו ז"ל שהרי בלשון י"מ כתב שמקרין היו את הכהנים נראה דפשטא דמילתא משמע ליה שלא היו מקרים אותם וע"פ כן פירש כגון יאר ישא ולדברי אותן מפרשים הא דאין הכהנים מתחילין בברכה אחרת יפרשו אותה כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם או כמו שפירשתי לדעת המפרשים דלעיל:

9 אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא. לכאורה משמע דוקא להפטיר בנביא אין המפטיר רשאי להתחיל עד שיגלל ס"ת אבל רשאי להתחיל בברכה שלפני ההפטרה אע"ג שעדיין לא נגלל ס"ת ואי אפשר לומר כן דזיל בתר טעמא כדי שלא יהא הגולל טרוד מלשמוע ההפטרה מפי המפטיר כדפרש"י וזה הטעם איכא נמי בברכת הפטרה שהרי כל כך צריך לכוון לשמוע ברכת המפטיר כמו ההפטרה עצמה כדי שיעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת כמו שכתב הרא"ש ז"ל בסוף ברכות:

10 עד שיגלל ס"ת. פרש"י כדי שלא יהא הגולל טרוד מלשמוע ההפטרה מפי המפטיר. ולולא פיו הקדוש היה נ"ל לפרש טעמא אחרינא שהוא מפני כבוד התורה להראות שהוא עיקר וחשוב טפי מנביא דומיא להא דקאמר בסמוך המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה שהוא נמי מהאי טעמא מפני כבוד התורה כדמפרש הגמרא בהדיא בפרק הקורא עומד. ועוד נ"ל לפרש טעם אחר כדי שלא יהא נראה ברכות המפטיר שאומרם על ס"ת והראיה שכתבו קצת פוסקים שצריך שיהא הנביא מונח לפני המפטיר בשעת הברכה כדי שיהא ניכר על מה הוא מברך:

11 עד שינטל ס"ת ויניח במקומו וכו'. מתוך הסוגיא מוכח דלא גרסינן ויניח במקומו וכן ברי"ף ובאשר"י ובטור ליתיה ומתוך פרש"י משמע דבין ריב"ל בין שמואל לא איירי אלא בשאינן מצניעין הס"ת בבית הכנסת שמתפללין בו לפי שאינו במקום המשתמר ולפיכך אחר שקראו בו מוציאין אותו משם ומוליכין אותו להצניעו בבית המשתמר וקאמר ריב"ל שאסור לצאת מבית הכנסת עד שינטל ס"ת להצניעו ומיהו משנטלו ש"ץ מהתיבה כדי להוציאו ולהצניעו מותר לצאת דרך פתח שאין הס"ת עתיד לצאת בו אבל דרך פתח שהס"ת עתיד לצאת בו אינם רשאים לצאת קודם שיצא הס"ת משום אחרי ה' תלכו היינו דאמר שמואל עד שיצא אבל במקום שנותנים להצניעו בבהכ"נ שמתפללין בו לא איירי ריב"ל ושמואל כלל ומשמע שהם רשאין לצאת כשירצו דכל שמצניעין אותו שם ליכא זילותא אם יצאו אבל הרי"ף פירש בשם הגאון דריב"ל איירי בכל מקום בין שנוהגים להוציא ס"ת להצניעו בבית אחר בין שמצניעין אותו בבהכ"נ שמתפללין בו לעולם אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ס"ת כדי להצניעו ומיהו משינטל ס"ת מעל התיבה כדי להצניעו רשאין לצאת אפילו במקום שנוהגים להוציאו כדי להצניעו בבית אחר והא דבמקום שנוהגין להוציאו כדי להצניעו בבית אחר כיון שניטל ס"ת מעל התיבה מותר לצאת דוקא דרך פתח שאין הס"ת עתיד לצאת בו אבל דרך פתח שס"ת עתיד לצאת בו אסור לצאת עד שיצא ס"ת דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו והיינו דאמר שמואל עד שיצא והנה לדעת רש"י מאמר משינטל ס"ת אינו אלא הנטילה לבד אבל לדעת הגאון כולל הנטילה וההצנע דוק ותשכח: